סיפורי ילדים מאומצים וסיפורים נוספים: סיכום תקופה

בקיץ 2017 התוודעתי לפרופיל פייסבוק שטרם הכרתי. היה זה פרופיל העונה לשם nona dulberg ובו מופיעה תמונה של אישה לבושה בצבע ורוד המחזיקה בידיה מסור חשמלי. סקרנותי גברה ונכנסתי לקרוא. בעמוד הפייסבוק הזה היו פוסטים רבים העוסקים בפרשה המכונה פרשת ילדי תימן.
הפוסטים שנכתבו על-ידי אישה בשם נונה דולברג עסקו בקליטתם של העולים מתימן, שעלו לארץ במבצע על כנפי נשרים, תיארו את הקשיים בקליטתם בארץ, המשבר החברתי-תרבותי שחוו עולים אלו במעבר מתימן לחיים במדינת ישראל המודרנית והטרגדיות של תמותת הילדים הרבה.
נונה יצרה רושם בפוסטים הללו, שטענת חטיפות הילדים התימנים היא טענה שגויה וכי הילדים הללו לא נחטפו אלא פשוט נפטרו. אני, שהושפעתי כמו רבים בציבור הישראלי מהתעמולה המופצת בשנים האחרונות בנושא רגיש זה, במסגרתה מושמעת הטענה כי מותם של ילדי תימן זוייף והם בעצם נחטפו, פניתי אל נונה דולברג במסנג'ר שבעמוד הפייסבוק שלה והתווכחתי עמה רבות כדי להבין מדוע היא מכחישה את חטיפות הילדים. במקביל או קצת לפני כן יצרתי קשר עם אנשים נוספים, שלימדו אותי דבר או שניים על האמת שמאחורי ה"פרשה" הזו. אט אט הבנתי מה באמת קרה כאן במדינת ישראל בשנות ה-50. ילדים רבים נפטרו ומשפחותיהם טוענות כי הם נחטפו וכי המדינה מטייחת את חטיפתם. מאז נעשיתי קוראת קבועה של הפוסטים של נונה דולברג ומדי פעם גם עזרתי לה מעט עם חומרים שמצאתי אני בעצמי בנושא פוסט כזה או אחר, שהיא כתבה בנושא ילדי תימן.

בינואר 2018 פורסמה כתבה בעיתון על האיחוד המשפחתי של המאומצת ורדה פוקס עם משפחתה הביולוגית. נונה הזדרזה והצליחה לפענח את הסיפור האמיתי מאחורי סיפור הילדה ה"חטופה" הזו וגילתה לציבור באמצעות שני פוסטים שכתבה, שורדה פוקס לא נחטפה בילדותה אלא פשוט ננטשה על-ידי אמה הביולוגית, שהייתה בחורה צעירה לא נשואה ופחדה שהוריה ידעו כי נכנסה להיריון מהארוס שלה טרם הנישואין.

הידיעה כי מדובר בסיפור חטיפה שקרי הביאה אותי להתעניין עוד יותר ולבדוק לעומק סיפורי מאומצים נוספים. במקביל גם סרקתי את ארכיון העיתונות בו מוצגות כתבות רבות משנות ה-50 וחיפשתי כתבות על תינוקות נטושים כי הבנתי, כמו נונה, שייתכן כי המאומצים הם ילדים שננטשו על-ידי הוריהם. וכך התחלתי לבדוק את סיפורו של המאומץ משה בכר וגיליתי באמצעות מסמכים מארכיון המדינה, שמשה בכר נולד לבחורה תימניה צעירה לא נשואה, שנכנסה להיריון מהחבר שלה שהבטיח לה שהוא יתחתן עמה. ולבסוף, לאחר הלידה, הבחור ההוא שהבטיח הבטחות פשוט נעלם ולא מימש את הבטחותיו. הבחורה הצעירה ניסתה לחפש את הבחור, שברח לה, ולשכנע אותו כי יתחתנו ויגדלו ביחד את הילד שנולד להם אך כשהבינה כי אין זה רצונו, ויתרה על התינוק, שהועבר למוסד לילדים, והיא עצמה כבר לא ממש התעניינה בו. גיליתי גם שמשה בכר גדל בילדותו אצל שתי משפחות מאמצות שונות, בנערותו התייתם מאמו המאמצת וגילה בהפתעה כי הוא ילד מאומץ, דבר שגרם לו לטראומה קשה, התחתן ועזב את הארץ ובבגרותו גם נפגש עם אמו הביולוגית שסיפרה לא, כמובן, כי הוא נולד בבית-מלון (למרות שנולד בכלל בבית החולים הדסה בירושלים) ושהוא נלקח ממנה בזדון, דבר שאינו נכון כלל וכלל. הצגתי את הסיפור הזה בפני נונה ואת כל המסמכים שמצאתי ובעקבות זאת נוצר לו הפוסט על המאומץ משה בכר.

המשכתי בדרכי והתעניינתי בעוד סיפורי מאומצים. הפעם סיקרן אותי הסיפור על המאומץ יהודה קנטור, שטען נחרצות כי בגלל שנחטף בילדותו נעשה לו עוול והוא נעקר בזדון מעדתו. איתרתי את העדות של יהודה קנטור בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1996. יהודה קנטור סיפר לשופטי ועדת החקירה, שחקרו אותו על דוכן העדים, שהוא אינו יודע הרבה על ילדותו המוקדמת, שיש בידיו תעודת-לידה שהונפקה עבורו בעיר חדרה עם שם אמו הביולוגית ושמו המקורי וכי הוא גדל במוסדות ילדים עד גיל שלוש בערך. הוא גם סיפר כי אמו הביולוגית הופיעה בפני שופט ונשבעה מולו כי היא לא רוצה לגדל את התינוק שנולד לה. מצאתי בנוסף גם את פרופיל הפייסבוק שלו בו הוא מציג לציבור את תעודת הלידה שלו ופרטים משמעותיים נוספים. הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי בנושא המאומץ הזה אך לא ידענו כיצד נוכל לשכנע את הציבור, שאמו הביולוגית של יהודה קנטור אכן ויתרה עליו ושהוא לא נחטף ממנה. בשיטוטיי הרבים באתר עיתונות יהודית היסטורית, הצלחתי לאתר שתי כתבות עיתון ישנות מאוד מאוקטובר 1950. בכתבות תואר מקרה של נטישת תינוק במחנה עין-שמר ג'. מדובר היה על תינוק שנמצא נטוש בשירותים של המחנה ככל הנראה כי אמו לא רצתה בו. תאריך מציאת התינוק הנטוש היה יומיים לאחר תאריך לידתו של יהודה קנטור, כפי שהוא כתוב בתעודת הלידה שלו. ונכתב בכתבה שמדובר בתינוק נטוש בן יומיים. ביקרתי פעם נוספת בעמוד הפייסבוק של יהודה קנטור וראיתי כי הוא מצהיר, ששם אמו הביולוגית הוא- זוהרה מדעי. הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי, את כתבות העיתון ואת שם האמא הביולוגית והיינו בטוחות שאכן כתבות העיתון מתארות את מציאתו של התינוק יהודה קנטור, שננטש במחנה עין-שמר. בעקבות הגילוי שלי, נונה סרקה את ארכיון עיתונות יהודית היסטורית והצליחה למצוא שתי כתבות נוספות המתארות אף הן את מציאת התינוק הנטוש במחנה עין-שמר. בכתבות אלו גם צויין שמה של אמו הביולוגית- זוהרה מדעי, כפי שהצהיר יהודה קנטור בעמוד הפייסבוק שלו, ושמה של סבתו הביולוגית- חממה מדעי. וכך נוצר לו הפוסט על המאומץ יהודה קנטור.

המשכתי לשוטט באינטרנט ומצאתי באתר של עמותת עמר"ם את סיפורה של המאומצת אריאלה רייטר, שנולדה לבחורה רווקה שעלתה עם משפחתה לארץ מתורכיה ונכנסה להיריון, ככל הנראה, מהחבר שלה עוד בתורכיה. אמה הביולוגית של אריאלה רייטר, חנה פלקון, החליטה כי היא לא רוצה לגדל את התינוקת שנולדה לה. לכן, התינוקת הושמה במוסד לילדים ויצ"ו ירושלים. מאוחר יותר, חתמה חנה פלקון על מסמך ויתור אצל נוטריון ציבורי בירושלים. למען האמת, לא הייתי צריכה לטרוח רבות כדי למצוא את המסמכים הבסיסיים הנחוצים כדי להציגם בפוסט זה. אריאלה רייטר טרחה והביאה אותם לעמותת עמר"ם, שהציגו אותם לציבור הרחב. המסמכים כללו את צו האימוץ של הילדה יוספה פלקון בו מצויין כי האמא, חנה פלקון, ביקרה אצל נוטריון ציבורי בירושלים וחתמה על מסמך ויתור על ילדתה, הלא היא אריאלה רייטר. הצגתי לנונה את כל המסמכים הללו וכך נוצר לו הפוסט על המאומצת אריאלה רייטר. בשבועות שלאחר פרסום הפוסט, הצלחתי למצוא מסמכים נוספים בארכיון המדינה הכוללים את חקירת חוקרי ועדת כהן-קדמי בנושא מקרה האימוץ של אריאלה רייטר (לבקשתה של אריאלה כי תתקיים חקירה בנוגע לנסיבות אימוצה בילדותה). המסמכים כללו, בין היתר, רישומים של לידתה בבית החולים ביקור-חולים בירושלים וגם הצלחתי לאתר מסמכים נוספים שלה במוסד ויצ"ו ירושלים וגם את תיקה האישי במוסד זה. יש לציין כי אריאלה רייטר סבורה עד היום כי היא נחטפה מאמה הביולוגית על-ידי הרופאים וה"ממסד" דאז.

המשכתי לנבור בארכיון המדינה מתוך סקרנות רבה ונתקלתי בתיק החקירה של הילד פלטיאל רדא. הילד פלטיאל רדא עלה לארץ עם אמו ואחיו הגדולים הישר למחנה עתלית. בינואר 1949 הועבר פלטיאל עם עוד 15 ילדים עולי תימן למוסד הילדים ויצ"ו ירושלים כי לא היה בית-תינוקות מסודר במחנה עתלית. בגלל טעות טראגית, פלטיאל הועבר בהמשך לבית התינוקות במחנה ראש העין, למרות שאמו עברה מעתלית להתגורר במעברת קדימה שבשרון. וכך דרכיהם לא נפגשו מאז והילד פלטיאל אבד למשפחתו לעולמי עד. כשקראתי את שני תיקי החקירה של פלטיאל רדא, שמתי לב ששמו של ילד נוסף שורבב לתיק- הילד משה שרפי. בתחילה, לא הבנתי מי הוא ומדוע הוא קשור לתיק הזה העוסק בחקירת היעלמותו של הילד פלטיאל. לאחר שקראתי שוב ושוב את החומר, הבנתי כי התינוק משה שרפי נולד לאישה בשם רחל שרפי, שילדה אותו בבית החולים הדסה תל-אביב וכי הוא נולד לה מחוץ לנישואין. רחל שרפי החליטה לנטוש את תינוקה שנולד לה בהיריון לא רצוי ונעלמה מבית החולים ימים ספורים לאחר הלידה. גם המשטרה לא הצליחה לאתרה והתינוק הנטוש משה שרפי הועבר למוסד לילדים ויצ"ו תל-אביב ובהמשך נמצאה לו משפחה מאמצת- משפחת וכטל מכפר-אונו (כיום, קרית-אונו). המשפחה החדשה קראה לתינוק שאימצה- אורי וכטל. בנוסף, מצאתי סרטון וידאו משנת 2012 בו מופיע אורי וכטל עם שתי נשים. מסתבר, שאורי וכטל טוען ששתי הנשים הללו הן קרובות משפחה שלו וכי מדובר בסרטון המציג איחוד משפחתי בין ילד מאומץ, שנחטף בילדותו, לבין קרובות משפחתו הביולוגיות. שתי הנשים הללו הן שמחה ינאי, אחותו של פלטיאל רדא הילד שהלך לאיבוד, ושושנה בנטוב, אשתו של חיים בנטוב (במקור: חיים רדא, אחיו של פלטיאל). את ה"איחוד המשפחתי" ליוו עורכי הדין, שטיפלו במשפחת רדא במהלך השנים בהן חיפשה המשפחה את הילד פלטיאל. מצאתי גם את העדות של אורי וכטל, שהעיד בפני ועדת כהן-קדמי וניסה לשכנע את השופטים ואת הפרקליטה דרורה נחמני-רוט כי הוא בעצם התינוק פלטיאל רדא שנחטף בילדותו… הפרקליטה ענתה לאורי וכטל נחרצות כי הוא איננו התינוק פלטיאל רדא, מכיוון שבדיקת ה-dna שלו מול משפחת רדא יצאה שלילית וגם ידוע לה שהוא בעצם תינוק ששמו משה שרפי, בנה של רחל שרפי, שננטש מיד עם לידתו. לאור כל המידע שמצאתי, הבנתי שאורי וכטל הוא בעצם מתחזה- מתחזה להיות הילד פלטיאל רדא ומציג עצמו כילד חטוף. הסברתי את כל הסיפור הזה לנונה דולברג והצגתי בפניה את כל המסמכים ומכאן נוצר הפוסט על המאומץ אורי וכטל. נונה, כמובן, טרחה רבות לבדוק את כל הפרטים בדקדקנות ולאשרם.

בהמשך עבודתי על סיפורי המאומצים, התחלתי לבדוק את סיפורה המפורסם של צילה לוין. ידעתי שצילה לוין גדלה בקיבוץ עין המפרץ, ידעתי שאישה בשם מרגלית עומיסי טוענת שצילה לוין היא הבת שנחטפה/נלקחה ממנה ובהמשך מצאתי כתבות עיתונות בארכיון המדינה המתארות את האבסורד שבסיפור הזה, היות שצילה לוין היא תינוקת אסופית שנולדה ונמצאה בחיפה בספטמבר 1948, עברה להתגורר אצל משפחת רוזנשטוק בעין המפרץ כבר באוקטובר 48, הליך האימוץ שלה החל כבר בנובמבר 48 ואילו מרגלית עומיסי עלתה לארץ בספטמבר 1949. ממש אם ובת. גם נוכחתי לדעת, מתוך קריאת כתבות עיתונות בהן התראיינה צילה לוין, שהיא איננה מסתירה את העובדה כי נולדה בספטמבר 1948 עוד לפני שהחל המבצע המיוחד להעלאת יהודי תימן- מבצע על כנפי נשרים. הבנתי גם, שוועדת החקירה בדקה ביסודיות סיפור זה מכיוון שהוא "סיפור דגל" כי צילה לוין נחשבה ל"ילדה התימניה החטופה" המפורסמת ביותר. מצאתי באתר בית העלמין בסקרמנטו קליפורניה את תאריך לידתה האמיתי של צילה לוין ובמקביל נונה הצליחה לאתר את צו האימוץ המקורי של צילה לוין המאשר שהיא אומצה כחוק בינואר 1949, הרבה זמן עוד לפני שמרגלית עומיסי עלתה לארץ. הרבה זמן גם לפני שמחנה ראש העין הוקם. פרטים אלו מאירים באור מגוחך את טענתם של צילה לוין ועורך הדין רמי צוברי כי צילה לוין נחטפה מבית התינוקות שבמחנה ראש העין, שהוקם רק בספטמבר 1949… נונה אף הצליחה לאתר כתבת עיתונות חשובה ביותר בה מתואר דבר מציאתה של תינוקת אסופית בת-יומה, שנמצאה בתחנת רכבת ליד שכונה ערבית בחיפה. תאריך מציאתה של התינוקת האסופית תאם להפליא את תאריך לידתה של צילה לוין- 10.9.1948. אני הצלחתי למצוא עוד כתבה המתארת את אותה אסופית שנמצאה. לבסוף, לפני שנונה החלה בכתיבת הפוסט, הבחנתי לפתע בפרט חשוב ביותר הכתוב בתיק החקירה העוסק בהיעלמותה של סעדה קומימי, בתה האובדת של מרגלית עומיסי. היה זה משפט שכתב יוסי יוסיפוב, חוקר ועדת כהן-קדמי, שנפגש עם מרגלית עומיסי בנובמבר 1995. יוסיפוב כתב, שמרגלית עומיסי טוענת, שצילה לוין היא הבת שנעלמה לה במחנה ראש העין. זה היה בנובמבר 95 ואילו צילה לוין התפרסמה לראשונה בעיתונות כאן בישראל רק בקיץ 1997… דבר זה הביא אותנו למסקנה שכל סיפור ה"איחוד אם ובת" הזה תוכנן מראש כבר בשנת 1995 וכל המפגש הכביכול "ספונטני" בין מרגלית עומיסי לצילה לוין באוגוסט 97 לא היה ממש ספונטני אלא מתוכנן לפרטי פרטים כבר משנת 1995…

את הסיפור של המאומצת הבאה, ציונה היימן, פיצחתי אני לבדי ללא עזרה מאיש. עשיתי זאת בעזרת שתי הכתבות של העיתונאית יהודית יחזקאלי, שראיינה בעבר את ציונה היימן ובאמצעות מנוע החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית, שאיתר עבורי מודעה בעיתון בה מתבקשת אמה הביולוגית של ציונה היימן, סעדה סלם זכריה, ליצור קשר עם מערכת הסעד ולבוא לקחת את בתה, שנולדה לה בבית החולים הסקוטי בטבריה בנובמבר 1950. ברגע שקראתי את הכתבות של יחזקאלי ומצאתי את המודעה בעיתון, הבנתי שציונה היימן היא לא הילדה ציונה סלם ממחנה ראש העין, שהייתה חולה בשחפת, אושפזה בבית-חולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים ונפטרה, אלא מדובר בילדה אחרת, ילדה מ"סיפור אחר"… בהמשך, גיליתי שהיו שתי תינוקות-ילדות, שנולדו לאימהות עולות מתימן, האחת גרה במעברת ראש פינה והאחרת במעברת חלאסה (קריית-שמונה). שתי האימהות ילדו את התינוקות שלהן בבית החולים הסקוטי בטבריה בנובמבר 1950 בתאריכים שונים. שתיהן אמרו לצוות הרפואי, מיד לאחר הלידה, כי הן לא רוצות לגדל את התינוקות שילדו. בסופו של דבר, בית החולים הסקוטי בטבריה העביר את שתי התינוקות-ילדות הנטושות הללו למוסד ויצ"ו ירושלים כי אימהותיהן ויתרו עליהן. לילדות הללו קראו: ציונה סלם ו-אורה זכריה. ציונה סלם הפכה במהלך השנים לציונה היימן ואילו אורה זכריה קיבלה שם משפחה חדש כאשר אומצה (זהותה כיום שמורה עמי). כאמור, היו שתי ילדות בשם "ציונה סלם": 1. ציונה סלם מראש העין, שנפטרה משחפת בבית-חולים בירושלים. 2. ציונה סלם, שנולדה בטבריה (שהפכה עם השנים להיות ציונה היימן ואומצה בקיבוץ גינוסר).
את כל התחקיר שלי ואת כל המסמכים שמצאתי הצגתי בפני נונה דולברג, שהעלתה את כל הסיפור הסבוך הזה על הכתב. מכיוון שאנשי עוזי משולם השתתפו בכל הליך בדיקת החומרים הארכיוניים של בתי החולים ושל ויצ"ו ירושלים ובגלל ששתי הילדות הללו נקראו במקור ציונה סלם, הסקתי כי היה קל מאוד לאנשי עוזי משולם להמציא סיפור דמיוני שכזה על ילדה בשם ציונה סלם, שאושפזה בבית-חולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים וכשהבריאה נשלחה לאימוץ בקיבוץ גינוסר בתיווכו של יגאל אלון, שלקח אותה לקיבוץ והביא אותה מתנה לחברים שלו… בפועל, ציונה סלם (הילדה מראש העין), שהייתה חולה בשחפת, נפטרה ממחלתה.
יש לציין, שוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי וגם ועדת כהן-קדמי בדקו ביסודיות את מקרה האימוץ של ציונה היימן ומצאו, כמובן, שמדובר בתינוקת נטושה, שאמה הביולוגית לא רצתה בה כבר מרגע שנולדה.

את סיפורה האמיתי של הילדה ה"חטופה" מרים שוקר הבנתי מתוך עיון במסמכים של ועדת בהלול-מינקובסקי וממסמכים של בית החולים הדסה ראש העין בהם תואר מקרה של ילדה עזובה בשם מרים שרעבי. אותה ילדה הייתה עזובה במחנה העולים ראש העין לתקופה ארוכה של שנה ו-4 חודשים בהם שהתה בבית התינוקות המקומי ובבית החולים הדסה ראש העין מבלי שידעו מי הם הוריה והיכן הם. במלאת שנה להיותה עזובה ללא הורים, החלו המאמצים למציאת הוריה אך היה קושי משמעותי למצוא אותם מכיוון שכל האנשים שטיפלו בילדה זו וכן מנהלי המחנה חשבו, בטעות, ששמה הוא מרים שרעבי, כי משפחת שוקר הייתה קשורה ל"חמולת שרעבי", ואילו שמה האמיתי היה, כאמור, מרים שוקר. וגם כאשר היא אושפזה בבית החולים המקומי היא הייתה רשומה שם בשם מרים שרעבי. השגיאה הזו גרמה לכך שלא הצליחו למצוא את הוריה הביולוגיים, מכיוון שחיפשו משפחת שרעבי כלשהי במקום לחפש את אמה, שמעה שוקר, שעברה לגור בעין-שמר ובפרדסיה בחודש יוני 1950 ואת אביה, דוד שוקר, שעבר כבר באוגוסט 1950 להתגורר במעברת גדרה בהשאירו את בתו מרים במחנה ראש העין לבדה. הסברתי לנונה את כל הפרטים על הילדה העזובה מרים שרעבי, שהיא בעצם מרים שוקר. נונה הצליחה לאתר מסמך של ועדת שלגי שבו רשומה שמעה שוקר כ"שמעה שרעבי" ומכאן שזהו שם נעוריה או שם החמולה אליה הייתה שייכת. אני גם מצאתי מסמך בו מתאר דוד שוקר את חיפושיו אחר בתו מרים ואת נדודיו בין בתי החולים השונים ואת הכתבה משנת 1963 בה מתואר האב דוד שוקר המחפש נואשות אחר בתו מרים. ונונה הצליחה לאתר מסמכים מתוך החקירה שחקר ד"ר דב לויטן בשנות ה-80 המתארים את ביקורו של דוד שוקר בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים בתחילת שנת 1953 במאמציו למצוא את בתו. הדבר היה מוזר כי מתוך בדיקה שערכתי בכל כרטיסיות הילדים, שאושפזו בבית החולים איתנים בירושלים, לא נמצא שמה של בתו (לא מרים שוקר ולא מרים שרעבי). לעומת זאת, מצאתי מסמכים המעידים על אשפוזה של מרים שרעבי בעיקר בבית החולים המקומי הדסה ראש העין. בחומרים של ד"ר לויטן, שמצאה נונה, היה מכתב של עורך-דינו של דוד שוקר, שייצג אותו בשנת 1963. עורך הדין טען כי דוד שוקר הגיע למחנה ראש העין בחודש ספטמבר 1950, כחודש לאחר עזיבתו את המחנה, כדי לקחת או לבקר את בתו מרים, שהשאיר במחנה ראש העין, והוא לא מצא אותה כי היא הוסעה באותו יום לבית-חולים איתנים בירושלים לבדיקת החשד למחלה בריאותיה (חשד לשחפת). חשוב להבין כי אין שום מסמך המעיד על כך שמרים שוקר הייתה מאושפזת בבית החולים איתנים בירושלים ובאופן כללי מצאתי כתבות בהן מתוארת פתיחתו של בית-חולים חדש לחולי ריאות דיר-עמר (איתנים) בירושלים רק בחודש אוקטובר 1950. לאחר חקירה מעמיקה ובדיקת הפרטים, נונה העלתה על הכתב את כל ממצאי התחקיר שלנו.

את האחים התאומים שושנה ודני משולם, ש"נחטפו" מבית החולים אסף הרופא (סרפנד) בשנת 1950 מיד עם לידתם, איתרתי ברשימות בית התינוקות ויצ"ו ירושלים על-ידי חיפוש זוגות של אחים תאומים (בן ובת) ופסילת פרטים שאינם מתאימים. כך הגעתי למסקנה ששם משפחתם של התאומים שושנה ודני הוא משולם (בדף העדות של עמותת עמר"ם הם מופיעים כ-שושנה מ. ו-zahi. M). בהמשך, הצלחתי לאתר את שמם גם ברשימות הילדים שטופלו במוסד ויצ"ו אם וילד בתל-אביב ושם גם ראיתי לראשונה את שמות הוריהם- ברכה ויהודה משולם מנס-ציונה. לאחר מכן, איתרתי את היולדת ברכה משולם ואת התאומים שלה, שושנה ודני, בספר קבלת חולים של בית החולים אסף הרופא. ואז התברר לי שברכה משולם אושפזה במחלקת ריאות. בעקבות קריאה בעבר על המקרה הזה של הילדה שושנה במקומות שונים באינטרנט, ידעתי שאמא שלה הייתה חולה אבל לא ידעתי עד אותו הרגע שמדובר במחלת ריאות אולי בשחפת. מרגע שמצאתי רישום זה, התחלנו אני ונונה להבין שייתכן שברכה משולם הייתה חולה בשחפת והיות שאנחנו ידענו מקריאה קודמת באינטרנט, שנכתב כי היא נפטרה ממחלתה, התחלנו לסרוק, כל אחת מאיתנו בזמנה החופשי, כרטיסים רבים של הליגה למלחמה בשחפת בתקווה למצוא הוכחה לכך שברכה משולם הייתה חולה בשחפת ונפטרה כתוצאה ממחלתה. אך הכרטיס המיועד לא נמצא. והתסכול רק גבר וגבר. נונה המשיכה להזמין תיקים מארכיון המדינה בתקווה למצוא מסמך כלשהו המשמש כהוכחה למחלתה של ברכה משולם. ואז, ביום שישי אחד בבוקר, כאשר כבר התייאשנו לחלוטין… נמצא המסמך המיוחל. נונה הצליחה למצוא את המסמך החשוב הזה, שמעיד על מחלת השחפת בה לקתה ברכה משולם, על אשפוזיה בבית-חולים מיוחד לחולי שחפת ובבית החולים אסף הרופא לקראת לידת התאומים. ובסופו של דבר, לאחר שהפצרתי בנונה, שתחפש את קברה של ברכה משולם בבית העלמין בנס-ציונה, אותר הקבר ונונה אף ביקרה בבית העלמין והניחה פרח על קברה של ברכה. לסיכום, ניתן לומר, שברכה משולם הייתה חולה בשחפת עוד כשהייתה בהיריון עם התאומים שושנה ודני משולם. היא נפטרה ממחלתה לאחר ארבע שנים ממושכות של מחלה וסבל. התאומים שלה גדלו במוסדות לילדים כי לא יכלה לטפל בהם בשל מחלתה ולא כי הם נחטפו ממנה. וכשנונה העלתה על הכתב את כל קורות המשפחה הזו, התנפץ לו עוד סיפור שקרי על "חטיפת" תינוקות בני יומם.

גם את הסיפור על הילדה אורה שרה בוכריס, שאושפזה בבית החולים פוריה בטבריה, והד"ר סטנלי לוין, ששהה באותו הזמן בבולטימור ארה"ב ומישהו בבית החולים פוריה "זייף" את חתימתו וכתב על גיליון המחלה של הילדה אורה שרה בוכריס כי היא נפטרה, פיצחתי אני בעצמי. תחילה, מצאתי את שמה ותאריך פטירתה של הילדה שנפטרה, שרה בוכריס, ברשימות של חברה קדישא טבריה בארכיון המדינה. הילדה הזו נפטרה בחודש יולי 1956. בהמשך, איתרתי קבצים מארכיון המדינה בהם יש מסמכים רבים של בית החולים פוריה בטבריה ומתוכם משתקפת התמונה המלאה- ד"ר סטנלי לוין עבד בפועל בתקופה בה אושפזה הילדה אורה שרה בוכריס בבי"ח פוריה ונפטרה. הוא עצמו, ככל הנראה, הורה לחתום את שמו שלו בגיליון המחלה שלה. למעשה, ד"ר לוין עבד בבית החולים פוריה כמנהל מחלקת הילדים עד סוף חודש נובמבר 1956 ורק אז, בחודש דצמבר 1956, טס לחו"ל לבולטימור ארה"ב להשתלמות שלו.
הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי על הסיפור הזה על הרופא ד"ר לוין וכשהיא פרסמה את הפוסט הזה, נופץ לו עוד סיפור דמיוני, שנשען בעיקר על הטעות של אשתו של ד"ר סטנלי לוין, שחשבה שהיא ובעלה טסו לבולטימור ארה"ב בתחילת שנת 1956, למרות שבפועל הם טסו רק בדצמבר 1956 בסוף השנה האזרחית.

על עבודתי המשותפת עם נונה דולברג ביצירתם של פוסטים נוספים קצרה היריעה מלהרחיב. עבדתי ביחד עם נונה על הפוסט העוסק בד"ר פאול סטרהובסקי ומעון שבתאי לוי. ביחד, ניסינו להסביר לציבור הזועם המושפע מאוד מהכתבה הפרובוקטיבית והמסולפת, שפורסמה ככל הנראה ביוזמתה של חברת הכנסת (לשעבר) נורית קורן, שטענה כי כל נושא מעון הילדים שבתאי לוי לא נחקר כיאות על-ידי ועדת החקירה כהן-קדמי וכי ילדים רבים, שטופלו במעון זה, נמסרו לאימוץ סתם כך ללא רשות הוריהם. במהלך עיון בתיקי מעון שבתאי לוי שבארכיון המדינה, הבנתי שדווקא נעשתה כאן חקירה מעמיקה בנושא מעון שבתאי לוי על-ידי משרד החקירות גוט בן-אשר, שביצע את החקירה עבור ועדת כהן-קדמי. הסתבר לי, שהחוקרים מצאו שרוב הילדים שטופלו במעון זה שהו שם לפרק זמן לא ארוך עד הבראתם ואז חזרו לבית הוריהם. המעון הוקם בשנת 1952 וטופלו בו ילדים רבים לאו דווקא ילדי העולים מתימן. במעון זה גם טופלו תינוקות שאימהותיהם ילדו אותם ולא רצו לגדל אותם ומשהסתבר שהאימהות הביולוגיות אינן מעוניינות בתינוקן, הועברו התינוקות לאימוץ. דוגמאות ופרטים גלויים של תינוקות, שטופלו בשבתאי לוי ונמסרו לאימוץ, ניתן לראות בדו"חות החקירה של גוט בן-אשר המוצגים לציבור בארכיון המדינה. אני קראתי את הדוגמאות הללו ואף מצאתי את שמותיהם של הילדים ברשימות הילדים של מעון שבתאי לוי. זה אכן נכון שד"ר סטרהובסקי הנפיק מכתב רפואי לכל ילד שנמסר לאימוץ. במכתב הרפואי צויין שמו הפרטי של הילד ללא שם משפחתו המקורי אך יש לזכור כי מדובר בתינוקות, שאימהותיהם לא רצו בהם ולא בילדים חטופים שהועברו לאימוץ. כמו כן מצאתי שני מקרים של ילדים, שטופלו במעון שבתאי לוי, שנולדו לאימהות שלא יכלו לגדל אותם, שהו במעון שבתאי לוי לתקופה קצרה יחסית ואז הועברו למשפחת אומנה, בידיעת הוריהם הביולוגיים, מסיבות סוציאליות מוצדקות. מקרה אחד מבין השניים (הילד דניאל טוויזר שבנערותו פגש את אמו הביולוגית) הוצג בפוסט זה.

כמו כן, השתתפתי ביצירתו של הפוסט על הילד צבי רטיג (שנפטר ממחלה בשנת 1950), הפוסט בידינו הוכחות והפוסט העוסק בנושא הילדים העלומים.

אסכם ואומר כי חלפה לה שנה של עבודה אינטנסיבית במהלכה גיליתי וגילינו, ביחד ולחוד, את הפרטים האמיתיים שמאחורי סיפורים רבים. שמחתי לשתף אתכם, הקוראים, בחווית הגילוי וה"פיצוח" של אותם סיפורים מפורסמים המוכרים לרבים.


הערה בנושא המאומצת ורדה פוקס:

ורדה פוקס החלה לחפש אחר הוריה הביולוגיים באמצע שנות ה-80. היא פנתה לד"ר דב לויטן, שעסק בחקירת היעלמם של ילדי תימן. אני מציגה כאן (למטה) מסמכים שמצאתי מתוך מחקרו של לויטן המצביעים בבירור על כך שבידיה של ורדה פוקס היה במשך כל השנים את שמה הבדוי של אמה הביולוגית (אסתר ארזי או: הרזי) וגם את הכתובת הבדויה (רח' הנביאים בחיפה), שאמה הביולוגית, יוכבד חיון, מסרה לצוות הרפואי בבית החולים הדסה תל-אביב . כמו כן, תוכלו למצוא בין המסמכים הללו גם את הכתבה, שפורסמה בשנת 1985, בה מצהירה ורדה פוקס, שהיא ילדה תימניה חטופה המחפשת אחר הוריה הביולוגיים. אני מניחה כי ורדה פוקס קיבלה את כל הפרטים הללו מהשירות למען הילד, בעת שפנתה לפתוח את תיק האימוץ שלה. בשום אופן, אמה הביולוגית של ורדה פוקס לא נקראה בשם הבדוי ימימה מזרחי, כפי שטוענת עופרה מזור, אחותה של ורדה פוקס.


מצורפים קישורים של הפוסטים וקבצים בהם יש מסמכים נוספים בנוגע למאומצים הנזכרים לעיל:

פוסט: ורדה פוקס- כרוניקה של הונאה

תיק מארכיון המדינה ובו רישום של היולדת אסתר הרזי מיום 25.7.1950 כפי שהוא מופיע בספר קבלת-חולים של בית החולים הדסה תל-אביב:

הרזי אסתר עמוד 19 ספר קבלת חולים הדסה תל אביב יולי 1950

פוסט: ורדה פוקס- עיריית תל אביב מודיעה בזה…

מסמכים מתוך מחקרו של ד"ר דב לויטן: ורדה פוקס עמוד 29 והלאה

פוסט: משה בכר

משדר רדיו של יעל צדוק משנת 1994 בהשתתפות משה בכר עמודים 61-66

תיק חקירה: מקרה האימוץ של משה בכר

משה בכר: ויצו ירושלים עמודים 32-38 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

משה בכר: ויצו ירושלים עמודים 32-38

פוסט: יהודה קנטור

עדותו של יהודה קנטור בפני ועדת כהן-קדמי עמודים 82-102

פוסט: אריאלה רייטר

פוסט: אורי וכטל

פוסט: צילה לוין- ה"חטופה" הראשונה

סיכום ועדת כהן-קדמי בנושא צילה לוין שמצאתי בזמנו (הסיכום כולל את טיעוניו ותירוציו של עורך הדין רמי צוברי, שייצג את צילה לוין וסירב לקבל את קביעת הוועדה):

סיכום חקירת ועדת כהן-קדמי בנושא צילה לוין (מתוך הדו"ח הסופי של ועדת החקירה)

פוסט: צילה לוין- גלגל הצלה

פוסט: שושנה (שושנה ודני משולם)

פוסט: ציונה היימן- עידכונים

פוסט: מרים שוקר

כתבה שפורסמה בעיתון "הבוקר" בשנת 1963: דוד שוקור מחפש את בתו

משפחת שוכר בהרכב מלא (דוד חיים שוכר) עמוד 15 מחנה ראש העין (כריכת התיק מארכיון המדינה)

משפחת שוכר בהרכב מלא (דוד חיים שוכר) עמוד 15- מחנה ראש העין

שמעה (דוד חיים שוכר) עמוד 22- בתוך רשימת עולי תימן שעזבו את מחנה ראש העין

פוסט: בידינו הוכחות

פוסט: ד"ר סטנלי לוין

פוסט: ד"ר סטריהובסקי

פוסט: הילדים העלומים

פורסם בקטגוריה ילדי תימן, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *